פסק-דין בתיק ע"פ 4514/10

השופט ס' ג'ובראן:

1.             לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בפ"ח 632-09 מיום 28.4.2010 (כבוד סגן הנשיאה י' צבן, והשופטים ח' בן עמי ו-ר' כרמל).

כתב האישום

2.             נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע בצוותא של עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשיןאו החוק) ושתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק. לפי הנטען בכתב האישום, אחיו של המערער עימאד דיבה (להלן: עימאד), עבד בחברת החשמל בירושלים המזרחית תחת פיקוחו של יאסר עוראבי (להלן: המנוח), ובין השניים התפתח סכסוך. ביום 12.11.2008, הגיעו עימאד, המערער וחלק מאחיהם אל רמאללה כדי להתעמת עם המנוח. הקבוצה חסמה את הדרך שבה נסע המנוח במכוניתו, וכשהבחין בהם, נטש את הרכב ונמלט מהמקום. עם הימלטות המנוח, האחים חיבלו ברכב והמערער חבט בו באמצעות מעדר (יכונה להלן: אירוע החסימה). בעקבות האירוע, הושעה עימאד מעבודתו ופוטר בחלוף 10 ימים.

3.             כתב האישום ממשיך ומתאר כי בסמוך ליום 4.5.2009, קשר המערער עם שלושה אחרים קשר לרצוח את המנוח, וזאת לאחר שעימאד ביקש מאחיו, כך נטען, לסייע לו לפגוע בו על רקע אחריותו לפיטוריו. על כן, הצטיידו המערער והאחרים בסכינים, והגיעו ביום 4.5.2009 לפני השעה 19:00 אל מקום מגוריו של המנוח ברמאללה והמתינו להגעתו. כשהגיע המנוח אל ביתו, בסמוך לשעה 19:00, התנפלו עליו המערער והאחרים ודקרו אותו פעמים רבות בכוונה להמיתו (יכונה להלן: אירוע הרצח). תוך כדי אירוע הרצח, יצאו אשת המנוח ושני בניו מביתם וניסו לעזור לו אך נפצעו אף הם מסכיני הדוקרים.

העובדות בתמצית

4.             ההליכים בתיק דנן מגלים תמונה סבוכה המורכבת מתשתית עובדתית רחבת יריעה. על כן, אתאר בקצרה את ההשתלשלות העובדתית שקדמה למעצרו של המערער.

5.             כאמור, בעקבות סכסוך בעבודה שהתפתח בין עימאד למנוח, הגיע עימאד ביום 14.11.2008 כשהוא מלווה בשלושת אחיו - חאפז, אחמד והמערער - לרמאללה (כך עולה ממזכר פנימי ששלח המנוח ביום 16.11.2008 לבכיר בחברת החשמל), בין אם לדבר עם המנוח ובין אם להתעמת עימו. כשהבחין בהם המנוח, נטש את רכבו וברח מהמקום, לא לפני שהתנגש בקיר. כאמור, ארבעת האחים חיבלו ברכב. ביום 20.11.2008 חתמו הצדדים על הסכם הפיוס במסגרת הליך של סולחה (לשם הנוחות, להלן: העטווה הראשונה) שבו התחייבו עמאד, חאפז ואחיהם מועתז לפצות את משפחת עוראבי בגין הנזק שנגרם לרכב ולהימנע מתקיפת המנוח בעתיד. יודגש כי המערער ואחיו אחמד שהשתתפו באירוע החסימה לא הוזכרו בהסכם הפיוס (הסולחה), ואילו שמו של מועתז הופיע אף על פי שלא היה שם כלל. הסכם הפיוס נמסר לידי הנהלת חברת החשמל, שהחליטה ביום 22.11.2008 על רקע הוכחת מעורבותו של עימאד באירוע החסימה לפטרו מתפקידו.

6.             כאמור, ביום 4.5.2009, כשישה חודשים לאחר אירוע החסימה, נרצח המנוח בדקירות סכינים במרפסת ביתו על ידי ארבעה או חמישה שותפים בעת שחזר מתפילת הערב. בעקבות רציחת המנוח ועל מנת למנוע שפיכות דמים בין המשפחות על רקע חשש מפני פעולות נקם, נעשו מאמצים להחתמת הצדדים על הסכם עטווה (מעין הליך גישור המונהג על ידי נכבדי הקהילה לקראת עריכת הסכם הודנא זמני הכרוך לעיתים בפיצוי הקרבן או משפחתו, וזאת עד לבירור האשם בבית המשפט) ואכן הוא נחתם, ובמסגרתו קיבלה משפחת המנוח פיצויים מבני משפחת דיבה. דבר העטווה פורסם אף בעיתון אל-קודס ביום 11.5.2009, ושם צוין כי "נודעו מבין הרוצחים: מואייד עימאד עבד אלחפיז דיבה, והשלושה האחרים שמותיהם מבין אלה: חאפז דיבה ומחמד דיבה ואחמד דיבה ומועתז דיבה ומחמוד דיבה, וזאת בשידולו של עימאד דיבה" (ת/18).

7.             המשטרה הפלסטינית החלה לחקור את אירוע הרצח מיד ואף עצרה מספר אנשים מבני משפחת דיבה. בנוסף, ביצעה המשטרה מספר לא מבוטל של פעולות חקירה, החל מתשאול עדים וחשודים ועד לעריכת מסדרי זיהוי לבני משפחת המנוח בתקווה כי אלה יזהו מי מהחשודים כמי שנכחו בזירת אירוע הרצח. יש לציין כי המערער לא נעצר ולא נחקר ברשות הפלסטינית. החקירה הועברה למשטרת ישראל, ודומה כי בשלב מסוים בוצעו פעולות חקירה מקבילות. ביוני 2009 נעצר המערער על ידי משטרת ישראל בגין חשד להשתתפותו ברצח של המנוח והוגש נגדו כתב האישום שהובא לעיל.

ההליך בבית המשפט המחוזי

8.             במעמד תשובתו לכתב האישום בבית המשפט המחוזי כפר המערער במיוחס לו, והעמיד את גרסתו תחת העובדות הנטענות בו. כך למשל, המערער השיב כי הוא ידע שאחיו עימאד עבד בחברת החשמל בירושלים המזרחית, כי היה מסוכסך עם אחד ממנהליו, כי נערך הליך של "סולחה" (שאך בחלק מישיבותיו הוא נכח והשתתף), כי הוא לא נכח ולא השתתף באירוע החסימה מיום 12.11.2008, כי אחיו עימאד לא ביקש ממנו לסייע לו בפגיעה במנוח, כי הוא לא קשר קשר לפגיעה במנוח וכי הוא לא השתתף באירוע הרצח מיום 4.5.2009. עוד הכחיש המערער עניינים נוספים שנטענו בכתב האישום ולו מן הטעם, כך הסביר, שאין לו ידיעה לגביהם.

9.             על כן, ולנוכח כפירת המערער בעובדות כתב האישום, נקבע התיק לשמיעת הוכחות. בפני בית המשפט הובא, בין היתר, תיעוד חזותי של מסדרי הזיהוי שנערכו בהשתתפות המערער (כניצב) ובני משפחת המנוח (כמזהים), והוצגו ההודעות המתעדות את חקירות הנאשם ועדים נוספים. כמו כן, העידו עדים, וביניהם בני משפחת המנוח, חלק מבני משפחת הנאשם, אנשי אסלאח (מארגני הליכי פיוס) שהיו מעורבים בעטווה השנייה וגורמים משטרתיים שהיו מעורבים בהליכי החקירה בתיק דנן.

א. מסדרי הזיהוי

10.          במסגרת מאמצי איתור רוצחי המנוח נערכו שורה של מסדרי זיהוי, הן בישראל והן ברשות הפלסטינית (להלן: רש"פ). בישראל נערך מסדר זיהוי מכוניות ביום 18.5.2009 ונערכו שני מסדרי זיהוי חשודים - ביום 26.5.2009 וביום 9.6.2009 - ורק באחרון השתתף המערער כניצב.

11.          במסגרת מסדר הזיהוי מיום 26.5.2009, שבו לא נטל חלק המערער, הוכנסו בני משפחת המנוח, כל אחד בתורו, לחדר ונדרשו להצביע על אחד או יותר מהניצבים ככל שיזהו אותו כמי שנכח באירוע הרצח. בין הניצבים נכח אחיו של המערער, אחמד דיבה (להלן: אחמד). מוחמד עוראבי (להלן: מוחמד), בנו הצעיר של המנוח, הצביע על אחמד כמי שאולי היה במקום האירוע, וזאת אך ברמת וודאות של 40%. בהודעה המסומנת ת/31 שנתן עם תום מסדר הזיהוי עולה כי כשנשאל אם האדם שהצביע עליו נכח בזירת הרצח, ענה מוחמד כי אינו בטוח וכי תווי פני האדם שהצביע עליו, אחמד, מזכירים לו את תווי פניו של מי שרצח את אביו. כשנשאל מה עשה הבחור שזיהה במהלך אירוע הרצח, מוחמד ענה כי "או שהוא דקר או שהוא תצפת", אך זכר כי "בזמן האירוע הוא לבש בגדים שחורים, חולצה שחורה, מכנס שחור ונעליים שחורות." אולם, מוחמד הדגיש כי אינו בטוח לגבי הזיהוי מאחר וזהו אינו הבחור שהוא הלך איתו מכות במהלך האירוע, שלבש מכנסי ג'ינס כחולים וחולצה לבנה, והוא לא זכה לראות את הבחור שהצביע לכיוונו די בבירור בזירה, מאחר שהאירוע ארך מספר דקות בלבד, ולכן אינו בטוח בזיהוי.

           באותו מסדר זיהוי נדרש אף זכריא עוראבי (להלן: זכריא), בנו הבכור של המנוח, לזהות אם מי מהניצבים נכח בזירת האירוע. זכריא הצביע על שני אנשים, שאף לא אחד מהם היה אחמד דיבה. בהודעה ת/37 שנתן בסמוך למועד עריכת המסדר אמר כי אחד הניצבים דומה בתשעים אחוזים לבחור שראה במרפסת - שהייתה מוארת - כשפתח את דלת הבית ויצא לסייע לאביו. זכריא הצביע על אדם נוסף, שלדידו היה האחרון שברח לרחוב לכיוון רכב המנוסה. יצוין כי שני האנשים שהצביע עליהם זכריא במסדר האמור היו ניצבים שאין חשד כי היו מעורבים באירוע.

12.          ביום 9.6.2009 נערך מסדר זיהוי נוסף שבו השתתף המערער כניצב כשלצידו שמונה אחרים. תיעודו החזותי של המסדר הוגש לבית המשפט המחוזי שיכול היה להתרשם מהדרך שבה קוים. מהתיעוד עולה כי שלושה מבני משפחתו של המנוח - אלמנתו, נרימאן עוראבי (להלן: נרימאן), ושני בניו מוחמד וזכריא - הוכנסו לחדר, כל אחד בנפרד, ונתבקשו להצביע על מי מהניצבים ככל שלדעתם הוא נכח באירוע הרצח. עוד עולה כי בא כוחו של המערער לא נכח בחדר בעת עריכת המסדר. בנוסף, במרווחי הזמן שבין יציאת מזהה לכניסת אחר נראה המערער יוזם מספר פעולות - שינוי חולצתו, מקומו בשורת הניצבים ופסילת השתתפותו של אחד מהניצבים העודפים לבחירתו. ראשונה נכנסה נרימאן, ולאחר מספר דקות היא זיהתה את המערער כמי שנכח באירוע הרצח. יחד עם זאת יצוין כי נרימאן הצביעה על ניצב נוסף, שאין שום סיבה לחשוד במעורבותו באירוע הרצח, כמי שדקר אותה בכתף. לאחר יציאת נרימאן מהחדר, ובטרם הוכנס הבן מוחמד, החליף המערער את חולצתו ואת מקומו בשורת הניצבים.

13.          בשלב מאוחר יותר הוכנס מוחמד לחדר והצביע על המערער כמי שנכח בזירת אירוע הרצח. בהודעתו הסביר מוחמד כי הוא בטוח ב-99% כי המערער היה מבין הארבעה שראה בזירת הרצח, אך לגרסתו, הוא לא היה אחד מהשניים שדקרו, אלא שימש כמתריע ועמד במרחק של שישה מטרים ממנו. מוחמד הדגיש כי במקום שבו עמד המערער בחצר הייתה תאורה והוא הצליח להבחין כי לבש בגדים כהים. לאחר יציאת מוחמד, החליף המערער שוב את מקומו בשורת הניצבים.